יום שלישי, 20 באוגוסט 2013

Very Serious Nonsense: חינוך לדמוקרטיה בספריו של ד"ר סוס / אביטל בלס

אחד הדברים המרתקים בתור אדם בוגר הוא לחזור ולקרוא בספרים שהקסימו אותנו כילדים: הספרים שהקריאו לנו כל ערב לפני ההליכה לישון, שידענו לצטט מתוך שינה, אלו שבמידה רבה עיצבו את ילדותנו. מדי פעם כשאני עושה כן אני מופתעת לגלות פרטים ומסרים חדשים שחמקו מנקודת המבט הילדותית. חלק מהסיבה לכך נעוצה בזה שמדובר בנושאים "מבוגרים" יותר – פרשנויות ורמזים פוליטיים ופסיכולוגיים שלא היו בהכרח מכוונים אל הילדים שקראו בספר. בחיבור זה אעיין מחדש בספריו של ד"ר סוס, ואעלה את השאלה איזה תפקיד ממלאים ספריו בעיצוב התודעה הפוליטית של דורות של ילדים באמריקה ובשאר העולם. 

Dr. Seuss, Green Eggs and Ham, 1960.
ברשימת חמישים ספרי הילדים הנמכרים ביותר בכל הזמנים שיצאה בשנת 2001 (Briton, Roback & Hochman 2001) מופיעים בין השאר עשרה ספרים של ד"ר סוס, הלא הוא תאודור סוס גַייזֶל. לא במקרה מכנה אותו יהודה אטלס "הדוקטור שעשה מאתיים מיליון ביקורי בית"(אטלס 2003); סוס הצליח להגיע באמצעות ספריו למאות מיליוני ילדים בארה"ב וברחבי העולם.

למעשה, ד"ר סוס לא החל את הקריירה שלו בתור סופר ילדים – את ספר הילדים הראשון שלו כתב רק בגיל 32, תשע שנים לאחר תחילת הקריירה. עד אז התפרנס מכתיבת מאמרים וטורים הומוריסטיים למגזינים. גם לאחר מכן, במהלך מלחמת העולם השנייה, פנה סוס לאיור קריקטורות פוליטיות עבור עיתון ניו-יורקי בעל נטיות שמאלניות בשם PM, שם היה אחראי במשך כשנתיים ל"מאמר המערכת המאויר" שתקף בעיקר את המשטרים של היטלר ומוסוליני. בשנים אלה הצטרף סוס לצבא ארה"ב ועזר למאמץ המלחמתי באמצעות איור כרזות עבור משרדי ממשלה אמריקאים ובהמשך בכתיבת תסריטים עבור סרטי תעמולה של הממשלה. רק בראשית שנות החמישים חזר סוס לכתיבת ספרי הילדים שבזכותם התפרסם וזכה לפופולאריות כה רבה (Pease 2010).

פרשנים רבים נוהגים לקשור בין עבודתו של סוס בתחום הפוליטיקה ודעותיו האישיות לבין ספרי ילדים מסוימים שכתב ומוצאים בהם עדויות לאירועים היסטוריים ופוליטיים שהתרחשו באותה העת. פטר דריאר כותב במאמר על הפוליטיקה של ד"ר סוס כי העלילה של "Yertle the Turtle" שמספרת על ירטל הצב השליט שמנסה להגיע גבוה יותר מהירח באמצעות טיפוס על נתיניו נכתב בוודאות כאנלוגיה על היטלר והצמא הבלתי-נשלט שלו לכוח שמושג על גבו של שאר העולם (Dreier 2011). דוגמה נוספת ניתן למצוא בספר "The Butter Battle Book", המתאר מלחמה בין שני עמים החלוקים בשאלה הגורלית על איזה צד של הלחם יש למרוח את החמאה. הסיפור מסתיים בחוסר הכרעה, כאשר הגיבור והאויב שלו עומדים פנים מול פנים כשביד כל אחד מהם פצצה קטנה אך קטלנית במיוחד. עלילה זו, שנכתבה במהלך המלחמה הקרה, מתארת לדעת רבים את המרוץ לחימוש הגרעיני בין ארצות-הברית לרוסיה (Carlsson-Paige & Levin 1986). ייתכן כי פרשנויות אלה נכונות, והספרים אכן משקפים אירועים היסטוריים פוליטיים. עם זאת, יהיה זה בעייתי לטעון כי יש באלה כדי לחנך את הילד הקורא או להשפיע עליו, מכיוון שלרוב ילדים אינם מכירים את הסביבה הפוליטית בצורה מעמיקה מספיק כדי לתפוס אנלוגיות מסוג כזה. מסקנה אפשרית מפרשנות זו היא שהמימד הפוליטי שבספרי הילדים של סוס נועד כדי להעביר מסר למבוגרים שמקריאים את הסיפור, מסר שכנראה יעבור מעל לראשי הילדים.

הנרי ג'נקינס במאמרו "No Matter How Small: The Democratic Imagination of Doctor Seuss" מציע פרשנות פוליטית מסוג אחר (Jenkins 2003). על-פי פרשנות זו אין מסר אחד מובהק בספרים כי אם ניסיון כללי להשפיע על תפיסת העולם החברתית-פוליטית של הילד, ובעיקר לגרום לו לפתח אחת כזו. ג'נקינס טוען כי ספרי הילדים שירתו את הדמוקרטיה, אך לא באמצעות הטפה, כי אם בכך שעודדו את הילדים לסמוך על האינטואיציות והתגובות הטבעיות שלהם כלפי עולם בלתי צודק.

ג'נקינס מוצא קשר הדוק בין ההקשר ההיסטורי ורוח התקופה לבין הכתיבה של סוס. סוס פרסם את ספרי הילדים הראשונים שלו בתקופת ה"בייבי-בום" שבעקבות מלחמת העולם השנייה. ג'נקינס טוען כי בתקופה זו התא המשפחתי וחינוך הילדים הופכים להיות מרכזיים ומשמעותיים בחיי האזרחים האמריקאים ומתחילים לקבל משמעויות פוליטיות. הוא מזהה שני מניעים לכך: ראשית, התא המשפחתי נתפס כהזדמנות לתיקון – מתעוררת תחושה של אחריות פטריוטית להצמיח דור חדש שלא ינהג בבריונות שאפיינה את הדור שקדם לו, שלא יהיה כפוף למוסכמות הישנות. הילדות נתפסת כמקום אוטופי שבו האמריקאי יוכל להמציא את עצמו מחדש. שנית, ג'נקינס טוען כי כאשר המקרתיזם הגביל אפשרות אמיתית של שינוי פוליטי משמעותי בדרכים המקובלות, שמאלנים אמריקאים רבים פנו אל התא המשפחתי עקב חוסר ברירה.


סביב מרכזיות המשפחה והחינוך התפתחה גישה חינוכית-פסיכולוגית מקיפה שנקראה "הורות דמוקרטית", שבראשה עמד ד"ר בנג'מין ספוק. ג'נקינס טוען כי השיטה של ספוק נוצרה כתגובה לסכנות החברתיות שהמלחמה הטילה על החיים החברתיים – הגבר שנעדר מהבית, האלימות הגוברת במשחקי הילדים, ובעיקר התערבות גדלה של הממשלה בחירויות הקשורות למחשבה. זוועות המלחמה חיזקו בקרב האמריקאים את התחושה כי ילדים, כמו מבוגרים, זקוקים למרחב של כבוד וקבלה. האפשרות להביע את התסכול שלהם כלפי חוקים ומגבלות ולבחון את מקומם בתא המשפחתי, תביא לפיתוח תפישת העולם הדרושה להוביל שינויים במימד החברתי הרחב יותר. אם עד כה החינוך ראה את דיכוי העצמאות של הילד כאמצעי חינוכי, הרי שכעת המטרה היא לקחת גם רגשות שליליים ולנתב אותם בדרך קונסטרוקטיבית כדי ללמד את הילד להתמודד עם בעיות חברתיות. בתורה של ספוק הילד מוצב במרכז, ומתייחסים אליו כאינדיבידואל שיש לו דעות בעלות משקל. ספוק יצר משוואה של המבוגר כמנהיג – לא סמכות דיקטטורית שמכתיבה לילד כיצד עליו לחיות, אלא מורה דרך שמנחה את הילדים. הוא עודד את ההורים להימנע מחינוך נוקשה, להרעיף חום ואהבה על הילדים ולהיות קשובים לדעתם, מתוך מחשבה שבאופן כזה ניתן יהיה לגדל דור אידיאלי של אנשים מוסריים יותר. ספוק זכור במיוחד בזכות הפנייה שלו אל ההורים "You know more than you think you do […]. Don't be afraid to trust your own common sense" (Spock 1998). כלומר מלבד הצבת הילד במרכז הוא גם הוא עודד אינדיבידואליזם בקרב ההורים – שימוש באינטואיציה אישית, בשכל הישר והימנעות מהצורך להיות כפופים לכללים חברתיים נוקשים ולמה ש"השכנים יגידו".

תפיסת העולם של סוס בכל הנוגע למטרות הכתיבה של ספרות ילדים מתכתבת לדעתו של ג'נקינס באופן ישיר עם הגישה החינוכית-פסיכולוגית של ספוק ועמיתיו. בדומה לספוק סוס רואה בילד אדם שלם שיש לכבד אותו, את צרכיו ואת דעותיו. אחת ממטרותיו של סוס היא להגן על ילדים מפני שליטה של מבוגרים, שליטה מהסוג שמגביל את הדמיון והפוטנציאל שקיים בהם. כמו ספוק, סוס אימץ גישה שרואה את תפקיד המבוגר כדמות מכוונת ולא כסמכות דיקטטורית ומטיפה.

יתר על כן, חינוך אינדוקטריני נקשר אצל סוס עם משטרים דכאניים כמו גרמניה ויפן של מלחמת העולם השנייה. באחד מהתסריטים שכתב עבור הצבא האמריקאי סוס הזהיר כי הגרמנים הכי מסוכנים הם אלו שהתחנכו בתוך האווירה של גרמניה הנאצית. הסיבה לכך היא: "They were brought up on straight propaganda, products of the worst educational crime in the entire of the world"(Capra & Seuss 1945). הבעיה עליה הוא מצביע בחינוך הגרמני איננה המסרים הגזעניים והאלימים בלבד, כי אם העובדה שלאנשים אלו לא ניתן מרחב לביקורת ולפיתוח חשיבה עצמאית. ניתן לומר כי סוס ראה בכתיבה סוג של שליחות – לפתח אצל הילדים תחושה של ערך עצמי, לחנך ילדים שיהיו בעליי חשיבה חופשית, אינדיבידואליסטים שלא מוכנים לקבל מסרים בכפית.

אחד המאפיינים עליהם ניתן להצביע בהקשר זה בספריו של סוס הוא עלילות שעוסקות ביחסי כוח: בין ילדים למבוגרים, בין יצורים קטנים ליצורים גדולים, בין רוב למיעוט ובין אזרחים פשוטים לשליטים. בחלק גדול מהספרים שלו, כמו לדוגמא "Thidwick the Big Hearted Moose" או "Horton Hears a Who", אנו מגלים הזדהות עם החלש וחסר הישע והתקוממות נגד מי שגורם להם להיות במצב הזה. ברוב הסיפורים דווקא ליצור הקטן והחלש יש מה לחדש ולתרום לדמות החזקה. סוס מצליח לנטוע אצל הקורא את הרעיון שסמכות וגודל לא שווים בכל המקרים להגיון ולצדק.

אדגים את התיאוריה שהצגתי כפי שהיא משתקפת לדעתי בספר "Green eggs and ham"(Dr. Seuss 1960a). ספר זה נכתב במקור מתוך התערבות בין סוס לבין המוציא לאור שלו בנט סרף: סרף טען כי סוס לא יצליח לכתוב סיפור שיכלול רק 50 מילים. סוס זכה בהתערבות והספר הפך לרב מכר. עלילת הספר מביאה את סיפורן של שתי דמויות: סאם ודמות נוספת, חסרת שם. סאם הוא יצור עליז ומלא אנרגיה, שמנסה לשכנע את היצור השני, יצור נרגן ועצבני, לאכול חביתה ירוקה עם ירך חזיר. היצור השני מסרב בתוקף לטעום מהמנה וסאם מנסה לשכנע אותו לאכול את המנה באופנים שונים: ברכבת, בקופסה, עם שועל, עם עכבר ועוד. לבסוף היצור השני טועם את המאכל ומגלה כי הוא בעצם אוהב "Green eggs and ham". הוא מודה לסאם והסיפור מסתיים.

במבט ראשון נראה כי מדובר בסיפור שמטרתו לסייע להורים לשכנע את הילד הסרבן שלהם לאכול את ארוחת הערב. התבוננות בציורים חושפת תמונה שונה: ניתן לראות בסיפור זה שיח של יחסי כוח בין ילדים למבוגרים, ואת הניסיון של סוס להחיל את המבנה הדמוקרטי על התא המשפחתי. מבחינת מאפיינים פיזיים דווקא סאם, הדמות המשכנעת, נראה כמו ילד והיצור השני הסרבן נראה כמו מבוגר. סאם קטן, שמח, חייכן ונמצא בתנועה, בעוד היצור השני יושב על כורסא וקורא עיתון כשעל פניו הבעה חמוצה (ר' נספח 1). כאשר סאם מאתגר את המבוגר לנסות משהו חדש שהוא לא מכיר, המבוגר מסרב בלי להסביר כשעל פניו הבעה של החלטיות וידיעה ברורה (ר' נספח 2). הילד לא מקבל את הסירוב ומתעקש. בקריאה פוליטית ניתן לומר כי התשובה המוכרת של המבוגר לילד "כי כך החלטתי", שנובעת מתוקף פער הגילאים ויחסי הכוח המסורתיים, מאבדת מתוקפה ולא מתקבלת כטיעון מספק.

מתברר כי גם המבוגר, שלכאורה נתפס על-ידי הילד כסמכות יודעת כל, איננו חסין מטעות. לילד יש מה לתרום לו ומה ללמד אותו – הגודל הפיזי לא משפיע על המשמעות של הרעיונות שלו. הספר גם מדגיש את החשיבות שבהתמדה של הילד: אם הוא חושב שיש לו רעיון טוב רצוי שיתעקש, מכיוון שהוא מסוגל להשפיע.

יחד עם השינוי בעמדה של המבוגר משתנה גם ההעמדה של הדמויות באיורים – מעניין לראות כי דווקא כאשר המבוגר מקשיב לילד ומקבל את עצתו הוא מקבל ייצוג באיור כדמות בוגרת ובעלת סמכות. אם עד כה סאם נראה כשהוא רודף אחרי המבוגר, כעת הם מוצגים כשהם הולכים יחדיו. באיור האחרון בספר, כאשר המבוגר מודה לסאם על ששכנע אותו, הוא עומד ליד סאם בתנוחה אבהית, ידו מונחת על כתפו והם שניהם מאושרים. נראה שיש פה מסר כלפי המבוגר – תפקידו כמנהיג הוא להיות פתוח, רגיש וקשוב לדעות של הילד (ר' נספח 3). ראיה נוספת בהקשר זה היא העובדה שלמבוגר אין שם, ולעומת זאת לילד לא רק שיש שם אלא שהוא חוזר עליו כל הזמן, "I am Sam, Sam-I-am". גם כאן אנו רואים מתן תוקף לאינדיבידואליות של הילד מול עולם של סמכות חסרת שם.

לאור הנאמר לעיל, ניתן לזהות מסר חינוכי עקבי בסיפוריו של ד"ר סוס: ניסיון לעצב אצל הילדים תודעה דמוקרטית. בהתאם לאסכולה הפסיכולוגית בתקופתו, סוס הבין כי תודעה דמוקרטית מתחילה בתא המשפחתי, ביחסים שבין הורים לילדים. מתוך התא המשפחתי והחינוך הביתי יכול לצמוח דור חדש שמאמין בעצמו, בחברה ובאידיאלים ליברליים.

למרות האידיאליזם של סוס, אנו נותרים עם פרדוקס מעניין: אחת ממטרותיו הייתה חינוך לחשיבה עצמאית ליברלית; אולם, האם לא ניתן לומר כי הוא עצמו יצר מעין אינדוקטרינציה של "הילד העצמאי, המיוחד והסקרן", מעין כפייה על הילד לא להיות נתון לכפייה? הדבר מזכיר את הצעתו הפרדוקסלית של רוסו ב"על האמנה החברתית", לכפות על האזרחים להיות חופשיים.

לא אנסה כאן לענות על השאלה, אך ניכר כי סוס עצמו היה מודע לה, לפחות באופן חלקי. למרות ששאף לשלב בספריו ערך מוסף חברתי, הטיף כל העת נגד הידרדרות לפרופגנדה, לספרות שמתמקדת במסר על פני הסיפור. הוא ניסה לשבור את הקונבנציות של כתיבת ספרות ילדים מתקתקה המלאה בערכים פשטניים. לטענתו ספרות כזו פוגעת באמון שיש לילדים כלפי המבוגרים ומחמיצה כל אפשרות להשפעה חיובית. כפי שכתב בספרו, "You can't pour didacticism down little throats. Oh, you might cram a little bit down. The little throats know how to spit right out again" (Dr. Seuss 1960b). ספרות ילדים מוצלחת צריכה להתחשב בצרכי הילדים: "They want fun, they want play, they want nonsense. If you write with these needs in mind, you'll have a chance of having children accept you" (Pease: 75). הסגנון המקורי של הכתיבה והאיורים, הפילים המעופפים והמילים המומצאות, שהרגיזו חלק ממבקריו, סיפקו לילדים את הצורך הזה. סוס אהב והעריך את סגנון הנונסנס, וראה בו כלי לפיתוח דמיון ולהעצמת ההנאה – מטרות שהיו בעיניו חשובות כשלעצמן, ועלו בקנה אחד עם עמדותיו החינוכיות והפוליטיות.

אביטל בלס היא סטודנטית שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג ללימודי צרפת. עבודתה של אביטל נכתבה במסגרת הקורס "המימד הפוליטי של המעשה האמנותי" שהועבר על ידי פרופ' רות הכהן.

ביבליוגרפיה

  • אטלס, יהודה, 2003. "דוקטור סוס: הדוקטור שעשה מאתיים מיליון ביקורי בית," ילדים גדולים, תל אביב: ידיעות אחרונות, כרך 2, עמ' 160-13.

  • Britton, Jason Diane Roback Diane and Debbie Hochman Turvey, 2001. "All-Time Bestselling Children's Books," PublishersWeekly, 12.17.01. http://web.archive.org/web/20051225125934/http://www.publishersweekly.com/article/CA186995.html (Accessed 18/02/13).
  • Capra, Frank (Director) and Dr. Seuss (Writer), 1945. "Your job in Germany".
  • Carlsson-Paige, Nancy and Diane E Levin, 1986. "The Butter Battle Book: Uses and abuses with young children," Young Children, Vol 41(3), pp. 37-42.
  • Dreier, Peter, 2011. "Dr. Seuss's progressive Politics," Tikkun, Vol. 26, Issue 4, pp. 28.
  • Dr. Seuss, 1960a. Green Eggs and Ham, New York: Random House.
  • Dr. Seuss, 1960b. "Writing for children: A mission," Los Angeles Times, Nov. 27, pp. 11.
  • Jenkins, Henry, 2003. "'No Matter How Small': The Democratic Imagination of Doctor Seuss," in Hop on Pop: The Politics and Pleasures of Popular Culture, Durham: Duke University Press, pp. 187-204.
  • Pease, Donald E, 2010. Theodor Suess Giesel, New York: Oxford University Press.
  • Spock, Benjamin, 1998. The Common Sense Book of Baby and Child Care, New York: Simon & Schuster.

0 תגובות:

Give us a piece of your mind