ביקורת הפסיכולוגיה המודרנית בראי הפילוסופיה של ויטגנשטיין / יולי קולטמן

לודוויג ויטגנשטיין ידוע כאחד מאבות הפילוסופיה האנליטית. אף כי תרומתו העיקרית שייכת ללא ספק לפילוסופיה של השפה, התחומים בהם הוא טיפל בחיבוריו הם רבים ומגוונים, ובכללם זוכה הפסיכולוגיה כתפישה יומיומית וכדיסציפלינה מדעית לניתוח יסודי ונרחב. דרך ניתוח פעולתה של השפה ניסה ויטגנשטיין להבין את טבע הנפש האנושית ואת משמעותם של מושגים פסיכולוגיים כמו תחושה, מחשבה ורצון (Williams 1999: 1). מסקנותיו, אשר הצביעו על חשיבות החיים הקולקטיביים והאינטראקציה החברתית בעיצוב המשמעויות של הפעולות האנושיות והציעו לבחון את האדם מתוך התייחסות מתמדת לרקע של חייו במסגרת קהילה לשונית, עמדו בסתירה לרבות מהנחות היסוד של מרבית הגישות הבולטות בפסיכולוגיה המדעית (Patterson 1987: 168) ונדחקו לשוליים של הדיסציפלינה יחד (Chapman 1987: 103). יחד עם זאת, כחלק מהתגברות ההתעניינות במתודולוגיה המדעית ובמגמה הביקורתית כלפי גישות רציונאליות ופוזיטיביסטיות להבנת טבע האדם, החלה, בשנים האחרונות, הכרה הולכת וגוברת בתרומתו של ויטגנשטיין בתוך הדיסציפלינה עצמה (Merwe & Voestermans 1995: 28). זאת ועוד, עמדתו של ויטגנשטיין יכולה לשמש גורם משמעותי בוויכוחים הנוכחיים סביב ההשפעה של החברה על הפסיכולוגיה של היחיד, המתח בין אוניברסליות לרלטיביזם ושאלת הזיקה בין פסיכולוגיה ותרבות. ברצוני להציג את האתגר שמהווה הגותו עבור הפסיכולוגיה המודרנית ולהציע את עמדתו ככזו המשרטטת קווי מתאר לפסיכולוגיה אלטרנטיבית – אנטי-אינדיבידואלית, הבנייתית וקונטקסטואלית יותר מזו המקובלת כיום.

D'elia, D., Antivegetativa, 2013.

לפני שאתמקד במקומה של הפסיכולוגיה בהגותו של ויטגנשטיין, ברצוני לשרטט בקווים כללים את עמדתו בנוגע לפעילותה של השפה ולמשמעותם של מושגים ומילים. לאחר שנטש את "תיאוריית הייצוג" (represantation theory) לפיה שפה מתארת את המציאות ומילים הן 'שמות' המציינים אובייקטים עצמאיים בעולם, ניסה ויטגנשטיין לבנות תיאוריה לשונית שתדגיש את הצדדים הפרגמטיים, הקומוניקטיביים וההבנייתיים של השפה (Merwe & Voestermans 1995: 30-34). כדי להבין משמעות של מילים, הוא טען, אין טעם לפנות אל האובייקטים שהן מציינות אלא עלינו לבחון את השימוש בהן – את כללי הדקדוק שלהן ב-'משחקי הלשון'. לשם כך, עלינו לקחת בחשבון את הקונטקסט שעל בסיסו השימוש במילים מקבל משמעות: את המטרה לשמה הן משמשות, את עמדתם של המוען והנמען ואת הסיטואציה בה השימוש לגיטימי ומובן. מילים, לפיכך, הן כלים בעלי 'גבולות מטושטשים' – אפשר לעשות בהן שימושים שונים כל עוד הדבר משרת את האינטראקציה החברתית. השימוש מבוסס על 'הסכמה' אשר נובעת מתוך 'צורת החיים' הקולקטיבית שחברי הקהילה חולקים. למעשה, טוען ויטגנשטיין, אי אפשר לנתק בין מילים לבין הסביבה החברתית – שפה היא הדרך בה הקהילה מפרשת, מבינה ומבנה את המציאות סביבה (Dixon 1987: 63). מכאן יוצא שידע, אשר תמיד עושה שימוש במושגים לשוניים, תלוי גם הוא בשפה ובקונטקסט. לכן גם ידע לגבי תהליכים ומצבים פסיכולוגיים צריך להבחן על רקע של צורות חיים משותפות ולא דרך פנייה לחוויות פנימיות מבודדות, התנהגויות של יחידים או מנגנונים אוניברסליים.

גישה כזו מעמתת את ויטגנשטיין עם מרבית הגישות הפסיכולוגיות של ימינו, אשר רובן נוטות להדגיש את החשיבות של הפעולות והחוויות של היחיד (Jost 1995: 7) ולהתמקד במנגנונים אוניברסליים פנימיים תוך הזנחת ההתייחסות לגורם הסביבתי. במאמר זה אראה, בעזרת ויטגנשטיין, מדוע גישה כזו להבנת נפש האדם היא מוטעית מיסודה (see Jost 1995; Patterson 1987). בכוונתי להתמקד במיוחד בביקורת המופנית כלפי הזרם המנטליסטי (קוגניטיבי), הן מכיוון שכנגדו מכוון ויטגנשטיין את עיקר ביקורתו והן מכיוון שזהו הענף הנפוץ ביותר בפסיכולוגיה המחקרית כיום. זרם זה מדגיש את עצמאותו של היחיד ואת ההפרדה הברורה בין מצבו המנטלי לסביבה החיצונית. הוא נשען על ההנחה כי לפרט יש גישה לתכני המודעות שלו, גישה שנמנעת ממנו לגבי מצבם המנטלי של אחרים, אותם ניתן לנחש רק על סמך סימנים חיצוניים (Patterson 1987: 168-172). ליתר דיוק, ברצוני להעמיד בסימן שאלה את האינטרוספקציה כמתודה המספקת גישה ישירה של האדם לחוויותיו הפרטיות ואת המתודה האמפירית אשר אמורה לספק הבנה לגבי תהליכים מנטליים של בני אדם בכלל. באמצעות ביקורת זו, אנסה להראות מדוע המנטליזם וההפרדה החמורה בין ה'פנים' הפרטי והחוץ' הציבורי היא שגויה. לבסוף אטען שכדי לתקן את הקשיים המתודולוגיים שמתעוררים בביקורת של ויטגנשטיין, על הפסיכולוגיה לשנות כיוון ולהתחיל לבחון את האדם כיצור המבנה מציאות על רקע סביבה לשונית שהוא חולק עם הקהילה.

תחושות פנימיות ושפה פרטית

הטענה כי יש לאדם גישה אינטרוספקטיבית לכל החלקים והמנגנונים של נפשו נשללה על ידי רבים, ובתוכם ווטסון ופרויד. יחד עם זאת, כיום מקובל לחשוב שלפחות לחלק ממצבי המודעות שלנו יש לנו גישה ישירה ובלעדית. רק אני יכול להבין מהו כאבי כי רק אני חש אותו, כל שהאחר יכול לעשות הוא לנסות לשער מה עובר עלי. ברצוני להראות מה פגום בהנחת יסוד זו דרך הצגת הטיעון נגד אפשרותה של 'שפה פרטית' (ויטגנשטיין תשס"ט: ס' 243-315). בטיעון מפורסם זה מערער ויטגנשטיין על האפשרות ליצור מערכת מושגים פרטית המבוססת על חוויות פנימיות אשר רק החווה אותן יכול להבין את משמעותן. הסיבה לכך נובעת מעקרון יסודי בתיאורית השפה הוינטגנשטייניאנית: ללא אנשים נוספים שיחלקו עמנו את שפתנו אין לנו דרך לדעת אם אנו משתמשים במושגינו בצורה הנכונה. משמעותו של מושג נבנית על בסיס של הסכמה ומתוך אינטראקציה עם אנשים אחרים, לכן שפה בהכרח ניתנת לשיתוף (Chapman 1987: 104).

           

משמעות הטיעון מבחינה פסיכולוגית היא שלא יתכן ותחושות, מחשבות או רצונות יהוו שמות של דברים שרק אנו יודעים את משמעותם, 'סמויים' מעינו של צופה חיצוני. כיצד, אם כן, עלינו להבין מהו מצב מנטלי? הרעיון הוא לבחון את השימוש במושגים בקונטקסט מסוים ולא את המושגים עצמם. כאשר השימוש נראה לנו מבולבל וההגדרות לא מדויקות, ממליץ ויטגנשטיין לחזור לקונטקסט בו משמעותה של המילה נלמדה לראשונה (ויטגנשטיין תשס"ט: ס' 116). כיצד, הוא שואל את עצמו, לומד הילד את המשמעות של המילה 'כאב'? הרי הוריו אינם יכולים להצביע על המצב המנטלי של התחושה ולתת לה את שמה. ויטגנשטיין מציע שהשימוש ב'כואב' הוא תחליף לביטויי כאב אחרים כמו צעקה או בכי: "ילד נפצע, הוא צועק; ואז המבוגרים מדברים אליו ומלמדים אותו קריאות, ולאחר מכן משפטים. הם מלמדים את הילד התנהגות כאב חדשה [...] הביטוי המילולי של כאב ממיר את הצעקה ואיננו מתאר אותה" (ויטגנשטיין תשס"ט: ס' 244). כלומר, בדברי על כאב אין אני מתאר את מצבי הפנימי אלא אני משתתף באינטראקציה עם סובבי – מבקש עזרה או אמפתיה. למעשה, אנו עדים לתהליך ההבניה של המצב המנטלי. 'כאב' איננו מצביע על מצב פנימי אלא הוא כלי שנעשה בו שימוש בחוויה משותפת. במובן הזה ה'כאב' איננו שלי או שלך אלא הוא של השפה.

חשוב להדגיש שויטגנשטיין לא פוסל את קיומם של מצבי מודעות פרטיים. את התחושות שלי רק אני מרגיש ולא אף אחד אחר (Chapman 1987: 104). יחד עם זאת, אין זה אומר שאדם שמבטא את תחושותיו הוא היחיד שמבין על מה הוא מדבר. עצם העובדה שבחרנו להגדיר תחושות מסוימות ככאלו, ולתקשר באמצעות הגדרות אלו עם אנשים אחרים, מצביעה על 'רכיב ציבורי' השייך לתחושה הפנימית. הדבר שמעניק משמעות למילה הוא השימוש בה בנסיבות הנכונות, וכמו שויטגנשטיין אומר "'תהליך פנימי' דורש קריטריונים חיצוניים" (ויטגנשטיין תשס"ט: ס' 580). קריטריונים חיצונים של כאב, לדוגמא, יכולים להיות התנהגויות של כיווץ הפנים שמלווים את 'כואב לי'; העובדה שדיווח על כאב נעשה אחר קבלה של מכה; או ההנחה כי האדם המדווח הוא אמין ואין לו סיבה לשקר. במובן הזה המשמעות של 'כואב לי' ברורה למדווח ולסובבים באותה מידה, גם אם רק הוא חווה את הכאב עצמו.

לסיכום, ניתן לראות כי ויטגנשטיין דוחה את השימוש באינטרוספקציה ככלי לקביעת המשמעות של המושגים הפסיכולוגיים. כדי להבין מהו כאב, שמחה או פחד אין טעם 'להסתכל פנימה', אלא עלינו לבחון כיצד אנו משתמשים בביטויים אלו באינטראקציה עם שותפינו לשפה. כמו כן, הוא דוחה את ההפרדה המוחלטת בין מצב מנטלי-פנימי לביטוי ההתנהגותי-חיצוני. כדי שנוכל להביע, להתייחס ולחשוב על מצבים מנטליים, עליהם לתפקד כמילים בעלות משמעות בשפה. לשם כך, עליהם להתייחס לרכיבים הניתנים לשיתוף ולתפקד ככללים שכל איש יכול לקיים.

קריטריון, סימפטום ובלבול מושגי

        

בצד השני של הסקלה של ארגז הכלים הפסיכולוגי מצויה המתודה האמפירית. במבט ראשון, נראה כי הביקורת של ויטגנשטיין פוסחת עליה, מכיוון שמתודה זו מתעלמת מהרכיב הפנימי של המצב המנטלי ופונה ישירות לביטויים חיצוניים, ברורים ומדידים. בנוסף, שפות מדעיות משתמשות במונחים מקצועיים מוגדרים היטב, וכך מונעות את הבעייתיות של משמעויות מבולבלות וגבולות לא ברורים שיש למושגים בשפות טבעיות (ויטגנשטיין תשס"ט: 106). 'כאב', לדוגמא, יכול להיות מוגדר במדויק על פי מונחים אופרציונליים כמו 'דירוג רמת כאב על סקלה', 'הבעות פנים' או 'לחץ דם', והגדרות אלו יכולות לשמש את הנסיין בבחינת עובדות אמפיריות לגבי התופעה. אולם, אל מול היומרה של הפסיכולוגיה הניסויית להציג מתודה אמפירית פשוטה, כדרכם של המדעים המדויקים, מצביע ויטגנשטיין על בלבול מושגי:

The confusion and barrenness of psychology is not to be explained by calling it a ‘young science’; its state is not comparable with that of physics, for instance, in its beginning. For in psychology there are experimental method and conceptual confusion.” (Wittgenstein 1958: 232)

בחלק הבא, אתרכז בביקורת שמפנה ויטגנשטיין כלפי הפסיכולוגיה הניסויית ואנסה להבהיר את ה'בלבול המושגי' שמבטל את המתודה האמפירית ככלי מתאים להבנת הנפש.

ראשית עלינו להבהיר את ההבחנה בין קריטריון וסימפטום. ב-'קריטריון', מכנה ויטגנשטיין את ההגדרה הלשונית של מושג כלשהו – את מה שאנו צריכים לדעת כדי להבין את משמעותו של מושג. "טיפות מים יורדות מהשמיים", לדוגמא, יכולות לשמש קריטריון למושג 'גשם'. 'סימפטום' לעומת זאת מציין תופעה שמלווה בדרך כלל את השימוש במושג ואין הוא חשוב להבנת משמעותו. "נפילת לחץ בברומטר" יכול להוות סימפטום של 'גשם' (ויטגנשטיין תשס"ט: ס' 354). הנקודה החשובה לענייננו היא שהודות לטבע הדינמי של 'משחקי הלשון' והשינויים התמידיים ב'צורות החיים' ההגדרות הללו מתחלפות ללא הפסק ובצורה בלתי מורגשת – מה שהיה סימפטום יכול להפוך לקריטריון ומה שהיה קריטריון יכול להפוך לסימפטום. כאשר שינוי כזה יתרחש, תהיה 'גלישה' במשמעות של המושג (Chapman 1987: 11-112). 'גשם', אם נמשיך בדוגמא הקודמת, שיוגדר במונחים של 'לחץ אטמוספרי' ישנה את 'משחק הלשון' בו הוא נוטל חלק והשימוש בו יצטרך להתבצע במצבים אחרים ולמטרות אחרות (נצטרך לשקול מחדש את העובדה שניתן להירטב מגשם,  הרי אי אפשר להירטב מירידת לחץ).

           

תופעה זו נפוצה בכל ענפי המדע, אך היא מהווה בעיה מיוחדת עבור הפסיכולוגיה והיא האחראית המרכזית ל'בלבול המושגי' השורר בה (Chapman 1987: 112). הפסיכולוגיה הניסויית מנסה להבין עובדות פנימיות לגבי נפש האדם דרך בחינת תופעות נצפות. לשם כך, היא מתרגמת מצבים פנימיים להגדרות מדידות מבחינה חיצונית, מבלי להתייחס לעובדה שהמושגים שעומדים למבחן משנים לעתים את משמעותם. מה שהיה בעבר סימפטום הופך לקריטריון, והמשמעות המקורית של המושג הולכת לאיבוד. שימוש במדידת לחץ דם, לדוגמא, כדי להגדיר ולמדוד 'כאב' עלול להוביל למצב האבסורדי בו אדם יהיה שרוי בכאב מבלי להיות מודע לכך.

           

הבעייתיות העיקרית היא שהשינוי במשמעות מתרחש בלי שנשים לב לכך. בדוגמא הקודמת נוצר מצב שבמקום לקבל שני מושגי 'כאב' עם שני שימושים נפרדים (מדעי וטבעי) אנו מקבלים מושג אחד עם הגדרות ושימושים מעורבים. בעייתיות נוספת היא שההגדרה המדעית מקבלת בדרך כלל עדיפות על פני ההגדרות המקובלות (Chapman 1987: 113). דבר זה מוביל להחלת מערכי הניסוי על התופעה היומיומית ולריקון התופעות הנחקרות מהמשמעות המקורית שלהן. במילים אחרות, הפסיכולוגיה הניסויית מוציאה את התהליכים והמצבים שהיא בוחנת מתוך הקונטקסט המקורי, לכן תוצאות הניסויים אינן משקפות את מה שהם מתיימרים לבחון.

           

האם תופעה זו בהכרח מונעת מחקר פסיכולוגי אמפירי? לכאורה, מודעות לשינויי המשמעות הנגרמים על ידי הגדרות מדעיות יכולה למנוע את הבלבול. כך, לדוגמא, הפיזיקה יודעת לעשות שימוש ב'צבע' עבור תכונות של קוורקים מבלי שהדבר ייתפש כקשור בצורה כלשהי ל'צבע' בשימושו היומיומי. אולם, במקרה של מדעים העוסקים באדם הדבר קשה יותר. משום שמושגים כמו כאבים, חלומות, מחשבות ורצונות תופסים מקום כל כך משמעותי בחיינו סביר להניח שהם ישמרו על הקונוטציות הטבעיות שלהם גם במסגרת השיח המדעי (Chapman 1987: 114). הפסיכולוגיה מנסה לענות על שאלות שמטרידות אותנו לגבי עצמנו – בניגוד ל'צבע' של הפיזיקה המולקולארית, ה'כאב' האופרציונלי אמור לענות על שאלות לגבי ה'כאב' היומיומי. כדי שההסברים הפסיכולוגיים יהיו תקפים ורלוונטיים לחיים, על המושגים המדעיים לשמור על זיקה למושגי היומיום והשאלות האופרציונליות צריכות לשקף (לפחות חלקית) את השאלות שמעסיקות אותנו מחוץ למעבדה. אך כאן בדיוק המקום שבו נעוץ הפרדוקס של הפסיכולוגיה האמפירית. המתודה הניסויית חותרת תחת המטרה לשמה קיימת הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה רוצה להעניק לאדם ידע לגבי עצמו, אולם במקום לחקור את עולם המושגים המנטלי העשיר, היא חוקרת מושגים טכניים 'ריקים'.

'צורות חיים', פסיכולוגיה ותרבות

           

דבר זה מוביל אותי לסוגיה האחרונה בה ארצה לדון: האם וכיצד תיתכן פסיכולוגיה לאור הביקורת של ויטגנשטיין? על פניו, נראה כי ויטגנשטיין פוסל כל אפשרות למחקר מדעי של נפש האדם בלי להציע אלטרנטיבה ריאלית משלו (Jost 1995: 6). יחד עם זאת, ברצוני לטעון כי ניתן להבין את הביקורת בצורה מרוככת שתביא לרפורמה ולא לביטול. הבעיות שעולות מתוך הביקורת של ויטגנשטיין קשורות לעובדה שהפסיכולוגיה מציבה את האינדיבידואל במרכז, במנותק מהרקע של סביבתו ושהיא מקבלת את משמעות המושגים כנתונה מראש. לפיכך, כדי שמדע אמפירי יתאפשר, על הפסיכולוגיה למצוא דרך לבחון את נפש האדם מפרספקטיבה של אינטראקציה חברתית וללמוד לשים לב לתשתית המושגית בה היא עושה שימוש.

           

גישה אחת שיכולה להתקבל כמענה הולם לאתגרים שהציב ויטגנשטיין היא הפסיכולוגיה התרבותית. על פי שוודר, הפסיכולוגיה התרבותית מנסה להנהיר את מנגנוני הפעולה המשותפים של הכלל ולהבין לאורם את הדפוסים המנטליים וההתנהגותיים הספציפיים של היחיד (Shweder 1990: 1). הנחת היסוד היא שנפשו של האדם מצויה ביחסים דיאלקטיים עם סביבתו הפיזית, החברתית והתרבותית. רק מתוך התחשבות ביחסים אלו – על ידי הימנעות מרדוקציות וחיפוש מנגנונים אוניברסליים, ובאמצעות בחינת ה'רעש' שהפסיכולוגיה המחקרית ניסתה לסלק – ניתן יהיה לבסס דיסציפלינה המעמידה במרכז התעניינותה את הנפש האנושית ('to keep the psyche in psychology') ושומרת במרכז התמונה את 'חומרי החיים'.

           

אינני יודע אם אכן התכוון ויטגנשטיין להסיט את הפסיכולוגיה לעבר מחקר תרבותי, השוואתי והרמנויטי. אחרי הכול, מדובר בפילוסוף ואנליטיקן אשר גם עליו ניתן לומר כי הזניח את העיסוק ב'חומרי החיים' לטובת הפשטות לינגוויסטיות. אף על פי כן, נראה לי שהפסיכולוגיה אינה יכולה להגביל את עצמה לרמה של ניתוחים מושגיים, ולכן עלינו להתקדם מעבר לויטגנשטיין. כדי להבין את הנפש האנושית, אין זה מספיק להבין את הגדרות השימוש של 'כאב', 'חשיבה' ו'חלום', אלא עלינו 'לרדת לשטח' ולבחון כיצד מושגים אלו משתתפים בעיצוב חיינו המשותפים. לפיכך הפסיכולוגיה התרבותית מהווה דוגמא לאופן בו תרומתו של ויטגנשטיין יכולה להיות רלוונטית ומעשית עבור הפסיכולוגיה.

יולי קולטמן הוא סטודנט שנה ג' בתכנית אמירים ובחוג לפסיכולוגיה. עבודתו של יולי נכתבה במסגרת הקורס "סוגיות נבחרות בפסיכולוגיה תרבותית" המועבר על ידי פרופ' יורם בילו.

           

ביבליוגרפיה

• ויטגנשטיין, לודוויג, תשס"ט. חקירות פילוסופיות, מתרגמת: אולמן-מרגלית, עדנה. ירושלים: מאגנס.

• Bouversse, Jacques, 1995. Wittgenstein Reads Freud, Princeton: Princeton University Press.
• Brandtstadter, Jochen, 1987. "On Certainty and Universality in Human Development: Developmental Psychology between Apriorism and Empiricism" In Meaning and the Growth of Understanding, Editors: Chapman, M. and Dixon, R. A. pp. 69-84. Berlin: Springer-Verlag.
• Budd, M., 1989. Wittgenstein’s Philosophy of Psychology, London: Routledge.
• Chapman, Michael, 1987. "Inner Processes and Outward Criteria: Wittgenstein’s Importance for Psychology" In Meaning and the Growth of Understanding, Editors: Chapman, M. and Dixon, R. A. pp. 103-128. Berlin: Springer-Verlag.
• Dixon, Roger. A., 1987. "Wittgenstein, Conceptualism and Developmental Psychology" In Meaning and the Growth of Understanding, Editors: Chapman, M. and Dixon, R. A. pp. 49-68. Berlin: Springer-Verlag.
• Finch, H.L., 1977. Wittgenstein – The Later Philosophy, Atlantic Highlands, NJ: Humanities Press.
• Jost, Jhon T., 1995. "Toward a Wittgensteinian Social Psychology of Human Development", Theory & Psychology, 5(1). pp. 5-25.
• Merwe, Willem L. and Voestermans, Paul, 1995. "Wittgenstein's Legacy and the Challenge to Psychology", Theory & Psychology, 5(1). pp. 27-48.
• Patterson, Charlotte J., 1987. "Wittgenstein, Psychology and the Problem of Individuality" In Meaning and the Growth of Understanding, Editors: Chapman, M. and Dixon, R. A. pp. 167-186. Berlin: Springer-Verlag.
• Shweder, Richard A., 1990. "Cultural Psychology: What is it?" In Cultural Psychology: Essays on Comparative Human Development, Editors: Shweder, R.A., Stigler, J.W and Herdt, G. pp. 1-43. Cambridge: Cambridge University Press.
• Williams, Meredith, 1999. Wittgenstein, Mind and Meaning: Toward and social Conception of the Mind, London: Routledge.
• Wittgenstein, Ludwig, 1958. Philosophical Investigations, Trans: Anscombe, G.E.M, New York: The Macmillan Company.